סיפור הלידה של ליאם 18.10.06

הכל התחיל ב-14.10.2004 (שנתיים לפני שנולדת) היום בו נפגשתי עם אבא שלך בפעם הראשונה. כבר באותו היום ידענו שנינו ש"זה זה" – כמו שאומרים. אחרי כמעט שנה ביום 8.11.2005 התחתנו בחתונה הכי יפה שיכולה להיות, ואז, אחרי כחודשיים, אבא שלך החליט לתת לי את מתנת היום הולדת הכי גדולה שיכולה להיות – אותך. ובאמת, המתנה התקבלה ברצון אצל אמא, ולאחר חודש כבר ראינו אותך באולטרסאונד – משהו קטן ולא ברור – אבל נמצא בתוך הבטן של אמא.

ההיריון הלך הכי טוב שאפשר – בלי בחילות, בלי הקאות, בלי כאבים – ממש הריון חלק.

כבר מהתחלת ההריון החלטתי שאני לא רוצה לדעת מה יש בבטן אבל אבא היה מאוד סקרן והחליט שהוא רוצה לדעת. בסקירה המוקדמת שעברנו איתך שאל אותנו הרופא אם אנחנו רוצים לדעת מה אתה. ואני פשוט לא הייתי צריכה שהוא יגיד לי – אמרתי לו שאני כבר יודעת – הוא לא הבין ושאל מה זה – אני ישר אמרתי בן. תחושת בטן של אמא – כמו שאומרים. וצדקתי.

בסקירה השנייה, כבר חיכתה לנו הפתעה. הרופא בדק ואמר לנו שאתה בעצם בת. שנינו היינו בשוק והתחלנו לצחוק והרופא שראה החליט לבדוק פעם שנייה. הוא אמר שטעה ושאתה בן.

ועכשיו ללידה:
הכל התחיל ביום שלישי 17.10.2006, (יומיים לפני התאריך המשוער), משעות הבוקר הרגשתי קצת מוזר אבל בסדר. הלכתי לעבודה כרגיל. בשעות הצהריים יצאתי להפסקה וכבר התחילו לחצים וקצת היה קשה לי לעמוד אבל בכל זאת חזרתי לעבודה. חברה לעבודה (שעברה 2 לידות) שאמרתי לה שנראה לי שהיום אני יולדת היום כי יש לי לחצים אמרה לי שזה סתם ואין סיכוי. המשכתי לעבוד ואפילו נשארתי קצת אחרי שעות העבודה (אחרי 19:00 בערב).

בדרך הביתה (אני נוהגת) החלטתי להסתכל כל פעם בשעון כשאני מרגישה לחץ. ואז שמתי לב שכל 5 דקות למשך כמעט דקה יש לי לחץ. ככה כל הנסיעה. החלטתי שסוף סוף אני יתקשר ויספר לאבא שלך. כשהגעתי הביתה נכנסתי למיטה ולא אמרתי כלום לאף אחד (חמתי היתה בבית). כשאבא הגיע הביתה הוא ראה אותי וראה שכואב לי ואמר לי שנלך לבית החולים. אני לא רציתי כי מאוד פחדתי – לאורך כל ההריון פחדתי מהרגע של הלידה.

בסוף הסכמתי ובסביבות השעה 22:00 הגענו לבית החולים הדסה עין כרם. כמובן ששער הכניסה לאגף היולדות היה סגור והיינו צריכים לעשות סיבוב ענק דרך הכניסה הראשית של המיון ודרך מנהרה מתחת לבית החולים. כשהגענו ליולדות עשו לי בדיקה – היתה פתיחה של 1. חיברו אותי למוניטור וחיכינו. אחרי בערך שעה וחצי ביקשתי שיבדקו שוב כי אני ממש סובלת. האחות בדקה וראתה שהיתה התקדמות (אני כבר לא זוכרת מה בדיוק) והחליטה להעביר אותי לחדר לידה.

כמובן שכל החדרים היו תפוסים, אז בינתיים הכניסו אותי לחדר התאוששות מניתוח קיסרי והכינו אותי (עירוי, בדיקת לחץ דם וכו'). בסביבות השעה 00:30 הכניסו אותי לחדר הלידה. ישר ביקשתי אפידורל. רק בשעה 1:30 הגיע המרדימה ונתנה לי את הזריקה.

זה היה מאוד לא נעים והיא לא הצליחה להחדיר את הצינורית למקום. רק אחרי מספר ניסיונות היא הצליחה. עכשיו כבר היה לי נוח ונעים ואפילו הצלחתי לישון קצת. מדי פעם הגיעה המיילדת לבדוק מה קורה איתי. בסביבות השעה 6:30 היא בדקה אותי ואמרה לי שאני בפתיחה של 9 אבל עוד מעט יש חילופי משמרות ואז תגיע מיילדת אחרת.

ב-7:15 הוחלפה המשמרת ואז הגיעה מיילדת חדשה מאוד נחמדה שבדקה ואמרה לי שאני בפתיחה מלאה ושאני צריכה ללחוץ. לא הסכמתי, אמרתי שאני לא רוצה. אבא והמיילדת שכנעו אותי ללחוץ ואמרו שכבר רואים את הראש. התחלתי בלחיצות – זה כואב !!!!.

אתה כנראה החלטת שמאוד נעים לך בפנים ולא רצית לצאת. אחרי שעתיים שלמות של לחיצות הגיעה סוף סוף רופאה לחדר. היא לא הבינה למה נותנים לי להמשיך בצורה כזאת לסבול ונתנה לי זירוז. אחרי חצי שעה החלטת שמספיק לך וסוף סוף יצאת. המיילדת לקחה אותך והניחה אותך עלי. היית כל כך מתוק ואפילו נקי (חוץ מהראש). אני החזקתי אותך ולא כל כך ידעתי מה לעשות. אבא התחיל לצלם וחתך את חבל הטבור. המיילדת לקחה אותך ועטפה אותך ואז החזירה אותך אלי. עכשיו כבר יותר יכולתי להסתכל עליך ולראות איזה מתוק אתה, וכמה שאתה דומה לאבא שלך. (עכשיו הרגע לספר שלא אמרנו לאף אחד שאנחנו בבית החולים. כן, קצת מוזר, אבל החלטנו שנתקשר אחרי, כי אין טעם שכולם יחכו בחוץ).

עכשיו, אחרי שאתה עלי ואחרי שעשינו לך "בוק" התקשרנו לסבים ולסבתות. אני התקשרתי לאמא שלי, שהיתה בעבודה, ואמרתי לה מזל טוב היא לא הבינה ואז אמרתי לה "את סבתא". היא הייתה בשוק, ואמרה לי "איך לא התקשרת להגיד". אחרי בערך שעה היא כבר הגיעה עם סבא לחדר לידה לראות אותך.

הבלאגן של אחרי הלידה:
כשהעלו אותי לחדר (רציתי ביות מלא) התחלתי להרגיש שמשהו לא בסדר – לא יכולתי להרים את הראש מהכרית מבלי לקבל סחרחורת ומדי פעם לאבד את ההכרה. בגלל זה לא יכולתי לטפל בך והיה לי מאוד קשה עם זה. האחיות ה"מאוד רגישות ונחמדות" החליטו שהן משאירות אותך לידי בעריסה שלך והלכו. אתה התחלת לבכות. ואני לא יכולה לעשות כלום. אלו היו רגעים כל כך קשים ואני שוכבת במיטה ובוכה. ואתה בעריסה ובוכה. עד שהגיעה אחות מקסימה בשם סוזי שהיא באמת נשמה ועזרה לי. היא האכילה אותך והחליפה לך.

ביום למחרת החליטו להעביר אותו לחדר של יולדות אחר ניתוח קיסרי בגלל שלא יכולתי לטפל בך. עדין סבלתי מסחרחורות, מבחילות ולא יכולתי לקום מהמיטה. אפילו לא לשירותים. כשקמתי הייתי מתעלפת ובסוף קיבלתי 2 מנות דם. חשבו שזה יעזור. אחרי מנות הדם עדיין לא יכולתי לקום מהמיטה.

בהתייעצות של מס' רופאים החליטו שכנראה היתה דליפה בהכנסת האפידורל ויש חור במקום שלא צריך להיות וזה גורם לי לסחרחורות. אחרי 5 ימים של סבל, של חוסר יכולת לזוז, אפילו להרים את הראש מהכרית, החליטו להציע לי טיפול נגד שנקרא בלאדפיג' (משהו כזה) – מעבירים צינורית של דם מהיד לגב והיא סותמת את החור. אחרי שעתיים קמתי כמו חדשה וכשאבא בא לחדר הוא פתאום ראה אותי יושבת ומחייכת.
פה אני חייבת לציין את היחס הגרוע של האחיות במחלקת היולדות שחוץ מסוזי ואחות מדהימה ומקסימה שיצא לי לפגוש בסך הכל פעמיים במחלקה וזכרה אותי כל הימים בשם אסיה - כולם היו פשוט לא נחמדות – אחת אפילו שאלה אותי אם כל הלילה היא צריכה לטפל בי ושזה לא בסדר (ובעצם אומרת - איך אני בכלל מעזה להפריע לה בשיחות עם שאר האחיות).

ביום למחרת כבר לקחתי אותך מהתינוקייה – פעם ראשונה מזה 6 ימים שהייתי בה. עדיין לא יכולתי כל כך ללכת – בגלל ששלב הלחיצות היה מתמשך מאוד נגרמה לי התרחבות והתרחקות בעצמות האגן ולא יכולתי להצמיד את הרגליים.
רק לפני השחרור, אחרי שכמה ימים אני אומרת שאני סובלת מהרגליים - החליטו שאני צריכה לראות אורטופד – אמרתי שאני כבר אלך לאורטופד לבד כי כבר לא יכולתי להישאר במקום הזה.

סיכום
עכשיו אתה כבר בן 5 חודשים, עדיין יונק ממני, ואתה האושר של החיים שלי ושל אבא שלך. אתה מחייך לכל מי שרק מסתכל אליך ומברבר איתנו ושר לנו (כנראה תהיה זמר כשתגדל).

אני רק רוצה להגיד, שכמו שאומרים, שאחרי הלידה שוכחים הכל, כי מקבלים את המתנה הכי גדולה. מזל שככה. אחרת היית בן יחיד. 

ליאמי שלנו, תודה שגרמת לאבא ולי אושר, שלא ידענו שקיים.